זוהי התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב, שהגישה התובעת כנגד הנתבעת על סך 11,768 ש"ח, בגין שירותים ומוצרים שרכשה הנתבעת מהתובעת.
לצד ההתנגדות, הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות. הנתבעת טוענת כי האמור באישור המסירה של האזהרה בתיק ההוצאה לפועל, שנמסר לידיה ונחתם על ידה, אינו אמת. ביום ובשעה הנקובים באישור המסירה היא לא שהתה בביתה ולא חתמה על אישור המסירה.
לתמיכה בטענה, צירפה הנתבעת מכתב הנושא את הכותרת "אישור נוכחות" לפיו ביום 31/10/10 עבדה במקום עבודתה במכללה למדע ולמחקר בע"מ משעה 8:00 עד השעה 13:30, מכתב החתום לכאורה ע"י מנהל המכללה.
לא די במכתב שצורף כדי לבסס את הטענה. על הנתבעת היה להגיש את מכתבו הלכאורי של מנהל המכללה באמצעות תצהיר מטעמו, ו/או להביא לעדות את עורך המסמך, על מנת שהטענה תידון ותתקבל.
מנגד, בפני תצהיר מוסר האזהרה, תצהיר שהוגש לתיק ההוצאה לפועל המאשר מסירת האזהרה לידיה של הנתבעת. המוסר לא נחקר על תצהירו, שכן הנתבעת לא ביקשה כי יתייצב לחקירה, בהתאם לתקנה 522 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). משכך, לא הורם נטל הראיה, שלא בוצעה מסירה כדין.
משכך, ובהעדר טעם מיוחד להארכת המועד להגשת התנגדות, דין הבקשה להארכת מועד להידחות.
יחד עם זאת, אתייחס גם לטענות הנתבעת בהתנגדות לגופם של דברים.
לגופה של ההתנגדות, טוענת הנתבעת כי נפלה קורבן לתרמית והטעייה מצד התובעת. לטענתה, ביום 26/7/09 ביקרו אצלה 3 סוכנים, אשר הציגו בפניה מצג שווא לפיו זכתה ב- 2 מכשירים סלולאריים חינם. לאחר מסכת לחצים ושכנועים הסכימה לקבלם, וזאת מבלי שנחתם הסכם בכתב. יומיים לאחר מכן, ביקשה להחזיר את המכשירים בתחנת התובעת בסכנין, אך נתקלה בסירוב ונמסר לה שעליה לפנות לסוכן ממנו קיבלה את המכשירים.
כמחאה, כך לטענת הנתבעת, הפסיקה לשלם את חשבון הטלפון הנייד בתקווה שהדבר יעורר את תשומת הלב של התובעת. הנתבעת מאשרת כי נותרה חייבת סך של 851 ש"ח לתובעת.
טענתה של הנתבעת לגבי מסירת 2 מכשירים ללא תמורה, הופרכה בחקירה הנגדית. הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית כי ביום 26/7/09 חתמה על שני הסכמים, מש/3 ו- מש/4, לרכישת שני מכשירי פלאפון, בתשלומים חודשיים שווים ורכישת חבילת שירותים למכשירים. על כן אני דוחה את טענת הנתבעת שהמכשירים נמסרו לה בחינם.
יתרה מזאת, גרסתה של הנתבעת אינה מתיישבת עם ההיגיון ואינה מתקבלת על הדעת. הנתבעת, שהעידה שהיא בעלים ומנהלת חנות בגדים, מסכימה לקבל לידיה בחינם, שני מכשירים שעלותם אינה בטלה בשישים, ללא כל רישום של שמות הנציגים הלכאוריים שהופיעו אצלה ומסרו לידיה את המכשירים וללא כל טופס ו/או מסמך המאשר מסירת המכשירים ללא כל תמורה, וזאת רק מהסיבה כי הנציגים אמרו לה שהיא מנהלת עסק והיא צריכה פלאפונים (עמוד 3 שורה 21 לפרוטוקול).
גרסה זו, כאמור, התבררה לאחר החקירה הנגדית, כהגנת בדים, משהתברר כי ביום 26/7/09 חתמה הנתבעת על הסכמים לרכישת המכשירים ואלה, כעולה מההסכמים, לא נמסרו בחינם, אלא בתמורה כספית בהתאם למפורט בהסכמים.
זאת ועוד, אין כל תיעוד מצדה של הנתבעת, כי ביקרה בתחנת התובעת יומיים לאחר מכן, וביקשה להחזיר את המכשירים ואף לא העלתה על כתב, את טענותיה שעלו בהתנגדות, בפני התובעת. טענות הנתבעת עלו לראשונה בכתב רק במסגרת כתב ההתנגדות.
עוד יצוין כי, הנתבעת אישרה בהתנגדותה כי נותרה חייבת לתובעת סכום כספי בסך של 851 ש"ח לתובעת.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד וכן את ההתנגדות לגופה.
ההליכים בתיק ההוצאה לפועל יימשכו כסדרם.
אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות ההליך בסך של 700 ש"ח.
ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ג, 23 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.